שלום יקירה,
אני לא מצליח לישון וחשבתי עלייך, אז אני כותב, כותב לך מכתב שלעולם לא תוכלי לקרוא.
לעולם לא תדעי כמה אני מעריך אותך, לא תוכלי להבין, אבל בכל זאת, אני חייב להוציא את זה..
הם מקיפים אותך, כל הזמן מדברים עלייך בקול, את יודעת.. מדברים בפומבי על כמה שאת נפלאה, כמה היו רוצים אותך לעצמם. הם לא מתכוונים לזה, הם משקרים עלייך. הדבר היחיד שמעניין אותם זה לכבוש אותך, עכשיו זה נשמע כאילו באמת אכפת להם ממך, אבל זה רק שטח בשבילם.
הם רק רוצים לשים את הדגל שלהם בפסגה, לדעת שאת שלהם ואח"כ? מבחינתם זה בסדר לפגוע בך.
אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל זו האמת, כל זה מאבק כוחות אחד גדול, כמעט אף אחד מהם לא שווה אותך, תראי באיזו וולגריות הם מתנהלים, רק מעטים מהם באמת מבינים את מהותך.
אני לא מתיימר, ולו לרגע, לומר שדווקא אני הוא זה שבאמת מבין אותך. אני כותב את זה מרחמים, את מבינה? קשה לי לדעת שזה המצב אז אני כותב בשקט, כדי להיות מסוגל לשתוק.
אני מצטער על האנוכיות שלי, כי אולי אפשר לשנות משהו, ואני רק פורק תסכולים בכתיבה הזו, זה לא באמת ישנה משהו.
זוכרת את פעם? פעם כשלכולם, או לפחות לרובם, היו ערכים. היום את מוקפת בערסים, מי מהם במסווה ומי לא, טיפשים - מי יותר ומי פחות. אני יודע, איזו מחשבה נוראה. נכון שאני אולי מתרפק על נוסטלגיה כאן, אבל אל תכעסי! אני פשוט משוכנע שכל אחד מהם יכול היה לנסות קצת יותר, לחנך, לכוון, ללמוד. אני מרחם עלייך, לכולם אכפת ממך ולאף אחד לא אכפת ממך, הכל תלוי בתזמון ושום דבר לא תלוי בך.
כמו אלה מהשיר של דפנה ארמוני.
אני מרחם עלייך, ישראל. כ"כ יפה, כ"כ טהורה, סליחה שהם כאלה ושאני חלק מהם.
No comments:
Post a Comment